כשהייתי ממש קטנה (לא אומר שממש גדלתי..), בימי החורף כשהאדמה התחילה להצמיח את פרוותה הירוקה, סבתא אדית, הסבתא הייקית שלי, הייתה מתחילה לזמרר את זימרור החובייזה השנתי.
זימרור זה לא שירה ולא זימרה, אלא קצת משתיהן ביחד עם סיפור. כשסבתי הייתה מבשלת במטבח, היא הייתה מזמררת שירים בגרמנית מהולה בעברית לכל תבשיל ותבשיל. באמת
זימרור החובייזה כלל בדרך כלל את הסיפור למה ואיך הגענו לבשל חובייזה?
בזמן מלחמת השחרור, כשסבא שהיה רופא, עבד אצל הבריטים בירושלים, המשפחה גרה במוצא בבית ערבי יחד עם עוד משפחה. בגלל המצור ובגלל שלא הייתה אספקה של מזון, נאלצו בני הבית לאכול כל מה שהיה בנמצא, שאפשר היה לאכול.. בין כל המיומנויות שפיתחה מאז שהגיעה לארץ, למדה סבתי מהערביות עימן קשרה קשר, איזה עלים ירוקים מתאימים ואיך להכין מהם תבשילים אכילים. וכך, בכל חורף מאז שאני זוכרת את עצמי, הסיפור על החובייזה היה חוזר ואיתו גם התבשיל המסורתי כמובן.
אז מה עושים?
נתחיל בללקט. נקטוף כמות נכבדה של עלי חוביזה צעירים ורכים, חופן גדול בשתי ידיים. לאו דווקא העלים הגדולים.
נפריד את הגבעול מהעלה הרחב
נשטוף את העלים היטב ונקצוץ דק דק.
נניח בסיר עם מעט מאוד מים ונביא לרתיחה על להבה בינונית. נכבה את האש ונשאיר את הסיר מכוסה .
בינתיים, נקצוץ בצל גדול ונעביר למחבת. נטגן את הבצל על מעט מים עד שמזהיב קלות ואז נוסיף 1 כף שמן זית. נערבב ונמשיך לצלות את הבצל על להבה בינונית, עוד כ- 5 דקות. כשהבצל שחום (לא שרוף) ונימוח, נסנן את עלי החובייזה ממי הבישול ונעביר את העלים למחבת עם הבצל. נערבב היטב ונוסיף כ-1/4כוס מים. נכסה את המחבת ונביא לרתיחה. ננמיך להבה ונבשל עד שרוב הנוזלים מתאדים והעלים רכים ונימוחים.
נזליף מעט לימון וטיפה מלח ונזלול חם יחד עם אורז או אטריות. או כמו שסבתא אדית אהבה – עם פירה תפוח אדמה.