ביאור לסיפור על הילד שאהב צ'יפס מטוגן מנהריה
למה שחקן כדורסל מקומי, שמצליח לשחק באנ.בי.איי, משכנע ילדים שהקורנפלקס של חברה מסוימת הכי טעים בישראל? לא בגלל שהמוצר יותר טעים, אלא בגלל סיפור ההצלחה שברקע.
יצרניות המזון משקיעות הון עתק במיתוג ופרסום המוצרים. משרדי הפרסום מעסיקים אנשים מאד מוכשרים שיוצרים למוצרים סיפורי רקע, כי הרקע הוא מה שמוכר. רק מוצרים מעטים, האיכותיים ביותר והזולים ביותר, נמכרים לפי ערכם. כל היתר נמכרים לפי ערך שנוצר מסיפור רקע. כלומר הרקע יוצר את הערך של המוצר.
הורים רבים מעידים באוזנינו על כך שהילדים כיום לא אוהבים ירקות, ושהמגוון בתפריט המשפחתי מצטמצם מאד בשל כך. אמנם להרחיב את התפריט ולשלב ירקות חדשים זה אומר עוד עבודה להורים, אז גם להם יש חלק; אבל כשמסתכלים בסופרמרקט, זה מול זה ירקות חיים ומוצרי מדף ארוזים ועטופים, אולי אפשר להבין את הילדים. באריזה, עם כל הציורים וההפתעות וההגרלות בפנים, הדברים מהמפעל נראים יותר מעניינים מהדברים מהשטח. אפילו הפירות איבדו מערכם מאז שיש ממתקים צבעוניים.
אצל אדם שגדל בסביבה חקלאית ואוצר לתוכו רשמים ותמונות של השדה והשטח, המראה של כרוב בארגז או על המדף בחנות עשוי להעיר את הזיכרון ולגרות קצת את הדמיון, אבל אצל זה שגדל בסביבה עירונית, הרקע הזה חסר. צריך שיהיה רקע אחר לאדם בעיר בשביל שייווצר עניין בירק על המדף, או בכל מוצר מזון אחר. אולי מהמטבח של אימא, אולי מהשוק העירוני, או מהחנות בדרך לדירה של הדוד מאיר, שבה הייתי קונה קופסה של זיתים שחורים חרוצים בשביל דודה מריה אשתו היוונייה.
אבל כמה כבר מבשלים היום בבתים? כמה כבר הולכים היום לשוק? וכמה כבר מבקרים את הדודים ומביאים להם זיתים? הכל משיגים היום בסופרמרקטים ובקניונים. אם לא הכל, לפחות הרוב.
כשלא מצליחים ליצור את הרקע המתאים לדברים טבעיים, מה הפלא שילדים אוהבים דברים ארוזים ולא טריים מהשטח? ירקות?! זה נראה להם כמו דף לבן, בלי גוון ובלי עניין. לתת לילדים ירקות אורגניים זה דבר טוב, אבל אם רוצים לגדל ילדים על "רקע ירוק" צריך לתת להם צבע. כדאי שיהיה לירקות סיפור רקע מושך, אחרת זה לא מעניין.
ונעבור לפרסומות…
מיכאל הוא ילד בן 5 מנהריה. עוד כשהיה תינוק, היו הוריו נוהגים להביאו אלינו כשהיו באים לאסוף את הארגז – תחילה על הידיים, אחר כך בזחילה על הרצפה בסלון בין הארגזים. אז עוד לא הבנו שהוא מחפש את העגבניות.
כשהחל לצעוד היה דוהר ישר לארגז, בוחר אחת ונועץ בה את שיניו עם כל הלב. אז דיברנו איתו, שאת העגבנייה עדיף לשטוף, והראינו לו מפעם לפעם איך שוטפים עגבנייה ואיך מנגבים ואיך בודקים שהיא נקיה ורק אז אוכלים. הוא רצה לשטוף את העגבנייה לבד. אז בפעם הבאה שמנו לו לפני הכיור שרפרף והוא עמד עליו ושטף אותה מתחת לזרם עם הידיים הקטנות ואז הושיט לנו שנבדוק. היום הוא הולך לכיור לבד.
בזכות הקשר שנוצר, במשך הזמן הסכים לטעום גם ירקות ופירות אחרים בנוסף לעגבנייה. חלקם הוא טעם בפעם הראשונה, חלקם אהב יותר וחלקם פחות. מבחינת מיכאל, הירקות באים מהבית שלנו בסלון. בדמיון שלו זה הרקע, ועל רקע מה שהוא חווה פה (בין היתר) ביחס לירקות, נוצרת אצלו פתיחות. למיכאל יש מזל והוא כבר די אוהב ירקות, אבל הרקע לא יהיה מושלם עד שייקחו אותו לטיול בשדה, ולא רק פעם בשנה; שיראה את העגבנייה גדלה ואת המלפפון ואת התרד והצנון, שיוכל להיקשר להתחלה של האוכל וליצור זיכרון טוב בשטח שיהיה ברקע. על אותו משקל, אם אפשר להציע, גם סיור במפעל מזון יכול להיות רעיון טוב מאד כרקע. ואם לא ניתן ליצור זיכרון, אז לפחות ליצור עבור הילד סיפור רקע מרתק בדמיון.
זה בקצרה הרעיון שעומד מאחורי הסיפור על הילד שאהב צ'יפס מטוגן מנהריה.