או כשיטה למיצוי טוב ליבו של בעל מכולת
באחת השכונות המזרחיות של נהריה ישנה חנות מכולת ישנה. שלט דהוי, נוטה על צידו, תלוי מעל דלת הכניסה ומבשר לכל מי שעובר: מכולת. כך, בעברית של פעם, בצניעות, בלי סלוגנים לניפוח האגו. בימי שלישי, במסגרת סבב המשלוחים, יוצא לי לעבור שם ביציאה מצפון נהריה לכיוון מזרח, בדרך למצפה ה' וכפר ו'. לפעמים, כשחסר לי עודף, אני עוצר שם במכולת, קונה שקית תפוצ'יפס ופורט שטר של 20 או 50. בעל המכולת, איש מבוגר שעלה מאוקראינה, עם זוג עיניים עגולות וגדולות, משגר לעברי מבט חביב בכל פעם שאני מגיע. הוא לא באמת מבין מאיפה אני בא, אבל מבין שאני צריך כסף קטן. במשך השנים, מילה פה מילה שם, נהיה בינינו קשר דק.
יום שלישי אחד, לפני כמה שבועות, הגעתי למכולת מוקדם מהרגיל. בראותי את האוקראיני עומד שם לבד, אספתי שקית צ'יפס, ניגשתי לקופה ושאלתי אותו אם אוכל לספר לו סיפור ואחרי זה לבקש ממנו בקשה. הוא הציץ בשעונו והנהן בעיניו. אמרתי: יש לי פה בנהריה ענייני עבודה, מגיע לכאן מדי שבוע. הילד שלי הקטן, מאז שהפסיק לינוק, הייתה לו משיכה חזקה לחטיפי צ'יפס מטוגן (ונפנפתי אליו עם השקית שבידי). ובאמת כבר מגיל צעיר, כל הדודים והקרובים תמיד היו מביאים לו צ'יפס במתנה. במסיבות של הילדים ובאירועים, בבית או בגן, זה מה שהוא היה מבקש כל הזמן. הילדים האחרים גם אוהבים תפוצ'יפס, אז זה לא נראה מוגזם. ערב אחד, אשתי ואני ישבנו בסלון עם הלפ-טופ והסתכלנו באלבום התמונות של הילדים, ופתאם שמנו לב שכמעט בכל התמונות של הילד הוא מופיע עם שקית תפוצ'יפס. אז הבנו שיש לנו בעיה. באותו ערב ישבנו עד השעות הקטנות וחשבנו מה אפשר לעשות, עד שביחד הגינו רעיון.
ביום שלישי באותו שבוע, כשסיימתי את ענייני בנהריה, חיפשתי מקום לעצור ולקנות שקית צ'יפס לילדי הקטן ונכנסתי אליך במקרה. יותר מאוחר, כשחזרתי לביתי, ניגשתי לחדרו של הילד והערתי אותו בעדינות מהשינה. כשניאות סוף סוף לפעור את עיניו, אמרתי לו: בני, אתה לא מאמין מה הבאתי לך היום. מה הבאת לי, אבא? ענה לי בטון מנומנם. הבאתי לך את הצ'יפס הכי טעים והכי מיוחד בעולם. באמת, אבא? שאג הפעוט, קפץ מהמיטה ונעמד. הושבתי אותו על ברכיי וסיפרתי לו, שהייתי היום במקום שכמעט אף אחד לא מכיר, שעושים שמה צ'יפס שלא מוצאים אפילו בחוץ לארץ, ושגם אם נחפש מאד רחוק, לא נמצא צ'יפס כזה טעים ופריך בשום מקום בעולם, רק שם. סיפרתי לו, שבעל המקום עלה לארץ מאוקראינה והוא בעצמו משוגע על עלי צ'יפס מטוגן. הקירות אצלו בחנות מכוסים תמונות של צ'יפס בכל מיני שלבים. הוא סיפר לי שבאוקראינה מגדלים המון תפוחי אדמה, ובגלל שיש להם אדמה מאד שחורה ופורייה, הם יוצאים ממש ממש טעימים, בייחוד בצ'יפס מטוגן. כשהוא היה ילד קטן, אמא שלו הייתה מכינה לילדים, כל שבת וכל חג, חטיפי צ'יפס שטוחים ודקים ופריכים שאפשר היה להתעלף. כל השבוע הילדים היו מחכים. הוא והאחים והאחיות שלו וכל הבני דודים, כולם היו משתגעים על הצ'יפס של האמא. הוא סיפר לי עוד, שהוא אף פעם לא הבין, אם הילדים כל כך אוהבים צ'יפס אז למה הם אוכלים אותו במהירות? כי הוא בעצמו אהב לאכול את הצ'יפס לאט לאט וממש ממש ליהנות. אז כשכולם היו דוחפים לפיות, הוא היה דוחף לכיסים, כי אחרת צריך כל השבוע לחכות.
בשלב זה, הרוק בזויות פיו של הילד החל להצטבר. הוא ביקש את השקית כדי לטעום, חיסל אותה ביסודיות ואז התכסה בחיוך וחזר לישון.
למחרת לפנות ערב, שעה שהוא בדרך כלל מחפש מה לנשנש, ביקש ממני הילד שוב את השקית של הצ'יפס הכי טעים בעולם ("כמו אתמול שהבאת לי למיטה"). הסברתי לו שהצ'יפס הזה באמת הכי טעים שיש, אבל בעל המכולת מכין אותו רק פעם בשבוע, ביום שלישי, ושאני מאד מצטער אבל הוא יצטרך לחכות בשבילו עד לשבוע הבא.
במהלך אותו שבוע, המשיך הקטן לאכול את הצ'יפס הרגיל שהוא בדרך כלל אוכל, אבל לפי עדותה של אמו, ניכר על פניו שהוא קצת סובל, וכשהגיע יום שלישי הוא כל כך התרגש, שלא הסכים ללכת למיטה. עד 11 בלילה כשחזרתי הביתה. לקחתי אותו לחדר השינה והושבתי אותו על המיטה. הגשתי לו את השקית של הצ'יפס וזוג מספריים חדשות שהבאתי לו במתנה ולימדתי אותו איך לגזור שאפשר יהיה לקפל ולסגור חזרה. הוא לקח את השקית, שפך אותה על המיטה והחל לספור את העלים, ואז ניסה לחשב איך לחלק אותם כדי שיהיה לו למחר. עזרתי לו לחלק אותם לקבוצות. ארזנו כל קבוצה בנייר מגבת ואז החזרנו הכל לשקית. הוא הסתיר אותה מתחת למיטה במגירה של הצעצועים ואז התיישר והחל ללעוס באיטיות את עלי הצ'יפס שהשאיר לעכשיו. רק אז צחצח את שיניו, הסתדר במיטה ונשכב לישון.
מאותו יום זה נהיה אצלו טקס, להוציא כמה עלי צ'יפס לפני השינה ולנשנש אותם בהנאה. אשתי ואני מסתתרים מאחורי הדלת ומקשיבים. זה לוקח כמעט חצי שעה עד שהוא מסיים את הטקס ונרדם במיטה. אבל מאז, זה הצ'יפס היחיד שהוא אוכל, אז אין לנו בעיה להמשיך את המנהג. חוץ מעניין אחד, וזה מה שרציתי לבקש.
בשלב זה, על פניו של האוקראיני כבר היה מרוח חיוך טוב. כן, הוא אמר, מה אתה רוצה לבקש? אמרתי לו תראה, אני עובר פה כל שבוע בין רבע-לשמונה לשמונה-ועשרה ואתה בשמונה סוגר. אם אני מגיע אחרי שמונה, אני צריך לקנות במקום אחר. הילד חושב שהצ'יפס מפה, אני לא רוצה לשקר, אולי תהיה מוכן להחזיק את החנות פתוחה בימי שלישי קצת יותר? הוא הסתכל עלי ואמר: בשביל הילד אני פתוח עד שמונה ורבע ואל תעז לאחר.