נפגשנו איתו במקרה כשבאנו לבקר את אבו סברי, המחלים בביתו מניתוח שעבר לשיפוץ אחת הברכיים. בתוך זרם המבקרים שבאו והלכו, הגיע גם הוא. נכנס בקלילות לחדר הסלון והתיישב על הספה הסמוכה למקום מושבנו. איש מבוגר בן 79 שנה, אבל נראה צעיר מגילו. עם עיניים כחולות ושפם לבן, דק ורחב שמסתיר חיוך ביישני. אבו סברי עשה בינינו הכרות ומהר מאד עברנו לקצב הקשבה.
מיד כשאמר את שמו (מבוטא עם שורוק) ידענו מיהו. דמות מוכרת בישובי מועצת מטה אשר. במיוחד בקיבוץ סער, שם היה רפתן מוערך ברפת של הקיבוץ במשך 35 שנה. חי בדירה בקיבוץ, היה אהוב על ידי החברים ואהב מאד את אורח החיים. בשלב מסוים אפילו ניסה להתקבל לחברות, אולם למרות שמספר רב של חברים תמכו בקבלתו, זכה לסירוב מטעמים אידאולוגיים, כיוון שלא היה ציוני.
כמה שנים אחרי שהתקבל לעבודה, מתישהו בשנת 1964, במסגרת תקופת הכרות לקראת עלייה עתידית אפשרית לארץ, הגיעה לקיבוץ סער משלחת של בני נוער יהודים מארגנטינה לשהייה של מספר שבועות. הנערים חולקו בין ענפי המשק וצוותו לעבודה יחד עם החברים. יום אחד הופיעו ברפת שני נערים צעירים, ועל יוסף הוטלה המשימה להכניס אותם לעבודה. אחד הנערים התגלה מיד כבחור חרוץ ומהיר קליטה ובחפץ לב ביצע כל דבר שהוטל עליו. השני לעומתו התנהג בסרבנות ובחוצפה והרבה לעורר בעיות בעבודה. הסבלנות של יוסף הועמדה במבחן, שכן הוא בעצמו איש עבודה, עובד במרץ ואוהב לגמור יום עם סיפוק, אבל הוא לא איש חינוך. הוא הבין שבהיותו פועל מבחוץ, לא כל דבר יתקבל בברכה בקיבוץ, לכן המשיך לנסות להשליט על הנער מרות ללא הצלחה. עד שהרגיש שאובדת לו הסבלנות.
כשפנה למרכז המשק בעניין וביקש שיעבירו את הנער למקום עבודה אחר, נענה בביטול. אמרו לו להחזיק מעמד, ושעוד מעט השהות שלהם מסתיימת, אבל המצב ברפת הלך והחמיר. במאמץ אחרון להשיג הסכמה, כשהרגיש שחמתו מתחילה לבעור, החליט יוסף להציב בפני הנער אולטימטום והודיע לו בצורה נחרצת שישנן שתי אפשרויות: או שהוא נכנס לעבודה ועושה מה שצריך, או שהוא הולך מהרפת ולא מראה שוב את פניו, אחרת הוא ירביץ לו מכות!
הנער ילד חריף, הספיק להבין שיוסף לא בדיוק קובע משהו לאחרים ושאין לו באמת סמכות, הגיב לתנאים שהוצבו בפניו בזלזול ובהתגרות והודיע ליוסף שהוא נשאר. לא הספיק לגמור להוציא את המילים מהפה, הגיעה היד של יוסף, שהרף-עין קודם התרוממה, ונחתה לו בכל הכח באמצע הפרצוף. דם פרץ מכמה חורים וזרם על הבגדים. הנער ניסה ליישר את פניו אבל אחזה בהם הבעה של אימה, ובתוך שניות אחדות הוא נס על רגליו ממרר בבכי.
יוסף לעומתו הרגיש הקלה גדולה, ולמחרת כשהוזמן לבירור במזכירות, השמיע את גרסתו. באופן מפתיע, הדברים התקבלו בהבנה והוא נשלח חזרה לרפת עם טפיחה על הכתף. מבירור שעשה בין הנוגעים לדבר נודע לו שהנער הוא בן יחיד של אדם מאד אמיד (מבין עשירי ארגנטינה), רגיל לקבל בקלות כל מה שמתחשק לו. אחרי המקרה הנער הועבר מהקיבוץ ויוסף המשיך בקריירה מופלאה.
לפני שנתיים, בהיותו בן 77, נזקק יוסף לטיפול רפואי ונשלח על ידי הרופא למכון צילום במעלות לעשות צילום רנטגן בשורש כף היד. בכניסה לחדר הצילום הוא שם לב, שהרופא שמפקח על העבודה מסתכל עליו באופן מאד מוזר, כאילו בוחן אותו בצורה יסודית. יוסף הרגיש מזה אי נוחות, ומיד פנה אל הרופא ושאל אותו אם הוא נראה כל כך משונה שזה מושך את המבט. אבל הרופא התנצל, ורק אמר שהוא נראה לו מוכר. זה לא הפתיע את יוסף, כי יש לו בכפר בן דוד שמאד דומה לו, ולא פעם קורה שאנשים מתבלבלים. הם נפגשו שוב אחרי הצילום, ועוד פעם הרופא שלח אליו מבטים. אלא שהפעם, כשראה שמבטיו שוב מעוררים תמיהה, קפץ הרופא מכיסאו ושאל את יוסף, תגיד, איפה היית בשנת 1964? יוסף גירד שנייה אחת במוחו לפני שנזכר ברפת של הקיבוץ.
קיבוץ סער? שאל הרופא, ויוסף הנהן אליו בחיוב. חיוך דק החל להתפשט על פני הרופא והשיחה התקדמה במהירות. אתה זוכר שהיה ילד מארגנטינה שעשה לך בעיות ברפת ושהעפת לו מכה, נכון זה היית אתה? ויוסף זכר את המקרה ונקלע למבוכה. כן, זה אני, הוא ענה בטון רפה. אבל הרופא לא חיכה לתשובה. הילד הזה הייתי אני, הוא אמר והושיט את ידו אל האיש הזקן ההמום לרגע. אתה עשית ממני בן אדם, המשיך הרופא ואמר ואז התקרב ונתן ליוסף חיבוק חם.