ישנם הרבה דברים אצלנו היהודים, שהדרוזים מאד מכבדים ומעריכים. אבל בעניין אוכל, בעניין טעם ובעניין איכות של חומרי גלם, אין כלפינו אף טיפה כבוד. הזלזול גובל בגיחוך, אבל תמיד בצורה מבודחת וידידותית. על אחת כמה וכמה כשזה קשור לזיתים.
יותר מ – 20 שנה אנחנו מתנסים עם ההכנה של הזיתים. מה לא ניסינו, איזה מתכונים לא הוצאנו מהספרים? זה תמיד יצא – "ככה". לא מתקרב לטעם של זיתים טעימים. כשהתחלנו לאכול זיתים אצל הדרוזים בפקיעין, פגשנו את הטעם הזה בכל מיני צורות. שחורים, ירוקים, דפוקים, מבושלים, מתובלים, לא משנה איך מכינים, הם תמיד נורא טעימים. זה מייאש. הפסקנו להכין בעצמנו לכמה שנים. אכלנו זיתים שקיבלנו מהם.
עד לפני שנתיים, כשקיבלנו שק זיתים תוך כדי עבודה במסיק וחילצנו מעפיפי את השיטה. הכנו כד קטן עם מלח ומים. את הרוב כבשנו במלח בלבד, אבל חיכינו יותר מדי והם התייבשו. יצאה כמות קטנה. השנה כבר הבאנו יותר. כבשנו בכדים של 20 ליטר במלח ומים בלבד. בלי הרבה תקוות החזקנו את הכדים חצי שנה לפני שפתחנו לבדוק.
בתחילת הקיץ פתחנו את הכד הראשון ומיד אפשר היה להרגיש בהבדל. המלח והמים זה דבר נתון (1:10), אבל האיכות הבסיסית של הזית והעיתוי של המסיק הם משתנים עם השפעה עצומה על הטעם של הזיתים הכבושים, והשנה זה בולט בהתלהבות של האנשים של השוק. למשל בחור אחד שקונה קופסה של 1/4 קילו וגומר אותה בדרך הביתה. או בחור שקונה קופסה של 1/2 קילו ויחד עם בנו בן השנתיים כמעט מחסלים אותה על הדלפק אצלנו במטבח. או אשה שקונה זיתים כמעט מדי שבוע, שסיפרה כששאלתי אותה איך הזיתים, שבנה ובעלה מחסלים אותם לפני שהיא מספיקה לטעום אפילו אחד.
עם סימנים כאלו ועוד, קשה לא לצבור בטחון.
להביא לאבו-סברי זיתים שלנו לטעימה זה ניסיון התגרות.
הוא אוכל זיתים בכמויות אדירות ורגיל לזיתים באיכות הכי גבוהה – אלו שאשתו כובשת. הצריכה הביתית אצלם זה מעל 100 קילו זיתים כבושים בשנה ומכינים תמיד לשנתיים. רק לתת מושג איזו כמות היא מכינה.
אז מי אנחנו עם ה-15 ק"ג שלנו? הם נותנים לנו את הזיתים בתור משחק. אז שיחקנו קצת עד שלמדנו.
ישבנו ערב אחד במרפסת הצופה על הכפר וניסינו לתפוס מעט אוויר קר. תוך כדי שיחה ערה (אבו-סברי גער בי על שסירבתי להתייצב לאחד מאירועי המשפחה), עופרי שלפה את הקופסה של החצי קילו שהביאה מהבית והגישה אותה לאבו סברי. "תטעם" היא אמרה, "זה מהזיתים שלנו". במצב רוח קרבי, אבו-סברי החליט לגלות טוּב לב כלפי עופרי. הוא שלף זית אחד והכניס לפה. ואז שלף עוד אחד ואכל גם אותו ואז עם האצבעות העבות שלו חפר והוציא אחד מהתחתית וחיסל גם את זה. ואז אמר "וואלה, זה כמו הטעם שלנו".
עופרי בשלב זה כמעט התעופפה מהמרפסת לטיול בשמי הכפר רק מהמחמאה שהוא אמר. אבל היא התאפקה, כי עמד לפנינו עוד הר.
האישה שלו עפיפי, המומחית לכבישה, עד שראתה את אבו-סברי טועם זיתים שעופרי מגישה, הייתה ישובה על הספה בפינה המרוחקת של המרפסת, אבל אז אבו-סברי קרא לה והיא ניגשה והתיישבה לידנו. "תטעמי עפיפי, זה שלהם", הוא אמר לה והיא הסתכלה עלינו וחייכה. בחרה זית אחד מהקופסה והכניסה לפה בזהירות.
שנינו עצרנו את הנשימה. ראינו אותה בסלואומושן נושכת טיפה בבשר ומגלגלת את הלשון. מחפשת את הטעם הלא-מוכר של משהו זר ולא מוצאת שום דבר. "וואלה" היא אמרה, "זה כמו הזיתים שלנו". ברגע הזה, עופרי ואני עזבנו את הישיבה במרפסת ויצאנו לטיסה.