הכל בשביל השמן –
לפני שנה, לקראת עונת המסיק נסגר אחד משני בתי הבד שפעלו בפקיעין. העיתוי היה מוזר. כששאלנו קרוב משפחה ושכן של אבו סברי, בעליו של בית הבד, מדוע החליט לסגור הוא אמר שזה לא כדאי כיוון שיבול הזיתים מאד נמוך. היות שזה היה באמת המצב גם בחלקות של אבו סברי זה נשמע אז הגיוני. ברור בתוך המשפחה העלה שיש גם סיבה אחרת {סכסוך בין שותפים}.
בעקבות הסגירה של בית הבד הקבוע שלו, החליט אבו סברי לסחוט את הזיתים בבית בד בכפר השכן ונימק את החלטתו, בכך שבעל בית הבד הכניס רק השנה לשימוש מכונת סחיטה חדשה.
השנה. כשהצטברה כמות יפה של זיתים מהמסיק, הצטרפנו לאבו סברי ויצאנו בשני רכבים לכיוון הכפר השכן. לקחנו 66 שקים, שזה 198 דליים, בערך 1600 ק"ג זיתים לסחיטה.
לפי החישוב המקובל, 10 דליים של זיתים שווים מיכל שמן זית אחד. שמן זית בבית בד נמכר לפי משקל. שוקלים במיכל 15 ק"ג לפחות {אני שקלתי} שזה בערך 17-18 ליטר. ציפינו לעשרים ומשהו מיכלים. אחרי ניקוי 10%, שכרו של בעל בית.
נסו לדמיין איך זה נראה. מטען כזה, אבו סברי ושני יהודים רזים עם מצלמה. הגענו בשש בערב אחרי יום העבודה בשטח וזה לא היה קל מבחינת המשקל להעמיס ולפרוק את השקים, בייחוד כשאבו סברי בקושי עומד על הברכיים. בגלל הכבוד הוא חייב לעבוד ולסחוב, שבעל בית הבד לא יראה אותו צולע אבל אחרי זה הוא יושב וסובל. בנו של בעל הבית מיד הצטרף לעזור וביחד שפכנו אותם למיכל בתחילת המסלול. בשלב זה אבו סברי השאיר אותנו לבד וחזר לחנות שלו בכפר להעמיס עוד כמה שקים שנשארו לו. כל אותו זמן בחן אותנו בעל הבית, איש כבד מידות, בעין יוקדת והופתע בעליל כשניגשנו אליו בידידות והתחלנו לשאול שאלות.
מחסום החשדנות –
בכפר הכי דתי באזור {מעל 80%}, בבית בד שלא רגילים לראות בו יהודים, בטח לא כאלה רזים, לבושים בבגדי עבודה ועובדים, עם מצלמה ועם שאלות. בתוך כמה דקות נדלקו לו כל הנורות. כמו רמזור אבל רק עם אדומות. תוך כדי שסיפר מתי ולמה החליט לפתוח בית בד, איך היו פני הדברים באזור אז ואיך הם היום מבחינת תחרות ונתן לנו קצת רקע על היקף הפעילות, הפנים שלו קיבלו צבע.
בלי להישמע גזעני חס וחלילהי, אלא בשביל הדימוי שמבטא בצורה מושלמת את הרגע, רוצה להגיד "זה כמו להגיש סושי לכושי", כדי לתאר איך בעל בית הבד מנסה לאכול אותנו ולא מוצא מאיפה להתחיל. כאילו מה הקשר בין אפריקה ליפן? ערמת החשדות שהעמיס בצלחת המשיכה לטפוח, נראה היה שהוא משתכנע שאנחנו איזה סוג של פקחים. מס הכנסה, מע"מ, משרד הבריאות, איכות הסביבה, מועצת הזיתים, מכון התקנים וכן הלאה, אבל הוא לא הצליח לבסס את החשדות. שום דבר לא הסתדר. אז הוא הלך להביא תרמוס קפה וכולנו שתינו.
בינתיים נכנסנו לשיחה עם הבן שמריץ בפועל את המקום. הזיתים שהבאנו שהו באותה עת במכונת הריסוק, כתערובת סמיכה של הגרעינים, הקליפות, והבשר. שאלתי אותו איך הייתה העונה מבחינת היבול? אמרתי שהיבול אצלנו גבוה ושבטח גם הם עובדים שעות ארוכות, אך להפתעתי הוא מאד הצטנע. אמר שהייתה שנה חלשה מאד {30% פחות} ושהעבודה התנהלה בהיקף קטן. כבר שנים לא עובדים במתכונת מלאה. אפילו בשיא העונה. זה מה שנאמר לנו בשנה שעברה בפקיעין. אז מה גם השנה אין זיתים, רק לאבו סברי יש? זה לא נשמע סביר. בשלב מסוים בשיחה, פנה אלי הבן ושאל ממה אני מתפרנס. איך להסביר במקום כזה שבו המודעות לאיכות הסביבה, לאוכל אורגני ולריפוי ב אכילה עדיין מאד נמוכה? אמרתי "אנחנו בתחום הבריאות" והאב שעמד בצד והקשיב, התערב פתאום וצעק "אז אתם משרד הבריאות"?
זה עניין שלמדנו להכיר על בשרנו בפקיעין, במרוצת התקופה שאנחנו בקשר עם אבו סברי. כל פעם שנכנס מישהו חדש לחנות או שנפגשים מאיזושהי סיבה ועושים הכרות, אנחנו צריכים לעבור את מחסום החשדנות, כדי להצליח להיכנס למקום החם. לפעמים זה לוקח המון זמן. מבחינה זו עבור תושבי הכפר ואנשי העדה בכלל, אבו סברי עם המוניטין שלו {עוד נגיע} ועם מערכת ההיכרויות הענפה שהקים לעצמו, הוא סוג של "משגיח" שנותן לנו "תעודת כשרות". בגלל זה אנחנו נכנסים לסיטואציות ראשוניות ורגישות כאלה עם לא מעט בטחון, שמצד אחד מעורר חשדות ומצד שני מונע מאיתנו לראות שאנשים מסביב מאד חשדנים. בייחוד כשהוא איננו.
איך שחזר עם הזיתים שנשארו בחנות, בעל בית הבד סימן לו בהינף ראש הצידה להצטרף אליו במשרד וטרק אחריו את הדלת בעוצמה. רק אז המודעות שלנו התעוררה. שאלנו אחרי זה את אבו סברי מה הוא אמר כדי להרגיע אותו? זאת הייתה תשובתו:
"הוא שאל אותי איזה פנקס צריך למלא ואישור של איזה משרד הוא צריך להוציא? הוא שאל איזה מין אנשים אני מביא לו?". "אמרתי לו שהוא מעליב אותי שהוא חושד ככה. אמרתי לו שהיהודי הזה {הוא התכוון לשנינו} הוא בשבילי יותר מאח ושאני מוכן לחלק איתו את כל מה שיש לי ואת כל מה שיהיה לי". באמת כשיצא מהמשרד, בעל בית הבד נראה פחות מוטרד ואפילו לחץ לנו את היד. בפגישה הבאה יהיה יותר נחמד.
מה שנהיה ברור מאותו רגע, זה שאף פעם לא מגלים לך באמת מה מצב השמן ואיך נראה יבול הזיתים.
אחרי שראינו את בית הבד המבריק והמטוקטק של משפחת אשוש במושב היוגב, התמונה בבית הבד הדרוזי הייתה פחות נעימה לעין. קטן פי עשר ולא נקי באותה מידה ובית בד זה מקום שיש בו הרבה ג'יפה. כשהשמן החל לזרום ממיכל ההפרדה ההרגשה הזו השתנתה בין רגע. מתוך העיסה השחורה של הזיתים יוצא השמן הזהוב ומפיץ ריח מהמם.
איך שהתחיל לנזול, הסתכלתי על עופרי ושנינו ביחד הצענו לו להתחתן.