לאורך אלפי שנים, ומסביב לעולם, הקשר בין המקום והאוכל היה דבר טבעי. אורח החיים היה יותר מקומי. מחוץ לערים הגדולות, וגם בתוכן, התושבים ניזונו בעיקר מהגידולים החקלאיים שמסביב לעיר או בסביבתה הקרובה. באופן טבעי, דברים שהגיעו ממרחק היו יותר יקרים ונפלו בעיקר לצלחתם של העשירים. צורת החיים הזו ביססה את הקשר בין האדם למקום מבחינה תרבותית וגם מבחינה גופנית.
כל זה השתנה בצורה דרמטית במאה השנים האחרונות בעקבות ההתפתחות התעשייתית-טכנולוגית. כיום, מזון מקומי (בייחוד אורגני) לא תמיד יותר זול ובמקרים רבים יותר יקר ממוצר מיובא. יותר כדאי לייבא ולמכור מאשר לגדל. כתוצאה מכך חלק גדול מהגידולים המקומיים פשוט כבר לא גדלים פה, וביניהם גם כאלה עם שורשים והיסטוריה מקומית ארוכים יותר משל העם היהודי. אם אנחנו לא יודעים בוודאות שזה תוצרת ישראלית – זה בטוח מיובא (ואנחנו אפילו לא יודעים מאיפה).
כדי להבין את התמונה מספיק להעיף מבט חטוף על הדגנים והקטניות: למעשה, רק חומוס וחיטה עדיין גדלים בארץ (גם תירס, אבל הוא לא מקומי – מקורו בדרום אמריקה), וגם הם מספקים רק חלק קטן מסה"כ הצריכה של השוק המקומי (את רוב החיטה בארץ מגדלים לבעלי חיים). הדבר היחיד שעוצר כיום את היבוא מלהשתלט לגמרי על שוק המזון המקומי זה התערבות של הממשלה. אם ימשכו בקצב הנוכחי הגידול באוכלוסייה, בבנייה ובעיור, והצמצום בהיקף השטח החקלאי, זה רק עניין של זמן עד שגם הממשלה תיאלץ להיכנע.
כניסת היבוא משנה בעשורים האחרונים את הרגלי האכילה. האוכל כיום הרבה יותר מגוון מאי פעם – הן מבחינת המינים והן מבחינת המקורות. אנחנו נמצאים בארץ, אבל אוכלים בעצם מכל העולם, והאוכל הזה זמין לכולם. זה רק טבעי: התרבות משתנה, התודעה נהיית יותר גלובאלית ואנחנו נהיים יותר ניידים. יחד עם זאת, המקומיות עדיין נשארת הבסיס, גם מבחינת השייכות וגם מבחינת תזונה. נשאלת השאלה, אם כך, מה בכל זאת מתוך כל מה שאנחנו אוכלים שייך לפה וקושר אותנו לפה מבחינה גופנית, היסטורית ותרבותית?
כבר אמרנו, שרוב הדגנים והקטניות שאנחנו אוכלים, כולל החיטה ומוצריה (קמח ופסטה) – הם מיובאים. אותו הדבר נכון גם ביחס לשמנים לבישול (רק שמן הזית הוא מקומי, ואפילו בו יש הרבה יבוא) ולתבלינים למיניהם.
ברוב הבתים בארץ מזון מהחי זה עדיין האוכל העיקרי. אז מה בנוגע לכך?
בשר בקר – רובו הגדול מיובא מחו"ל, בצורת בשר קפוא או כעגלים לפיטום ושחיטה. בשר בקר מקומי יש בכמות מוגבלת, וצריך לדעת ממי להשיג (למשל מ"לימוזין" שמרכזם בקצרין ברמת הגולן). בשר צאן מקומי יותר קל להשיג, והוא גם יותר מתאים מבחינת הגידול. העופות אמנם גדלים פה, אבל ניזונים מתערובת מיובאת.
נשארנו עם שלושה דברים שמסמלים את המקומיות יותר מהכל: גידולי השדה (בעיקר ירקות ופירות), מוצרי החלב וביצים (קשה שלא להיזכר בחג השבועות). אלה הדברים שבאים מפה ומייצגים באוכל את החקלאות המקומית, את הקשר למקום, לצורת החיים, להתיישבות, להיסטוריה ולמסורת. אבל כשנכנסים לתוך הדברים מגלים שגם באלה יש בקיעים, ושלפעמים "המקומי" זה בערבון מוגבל. יש למשל מיני פירות שלא שייכים לכאן מבחינת אקלים (הטרופיים – אבוקדו, מנגו וכו') ויובאו לכאן מטעמים מסחריים. דבר דומה, אם כי בהיקף קטן יותר, ניתן לראות גם בגידולי השדה (תירס למשל). הקשר למקום עשוי להציע הסבר (גם אם חלקי) למקום המרכזי של החלב בתזונה של רוב תושבי המדינה וזה למרות שכיום כבר ידוע שהוא מוצר בעייתי.
באותו הקשר, הירקות והפירות מקבלים ערך מוסף בתזונה של צמחונים וטבעונים. שכן הם למעשה החוליה העיקרית המקשרת למקום ולאדמה.
המקומיות של האוכל, שהייתה בעבר דבר טבעי, כמעט נעלמת. במציאות של שוק המזון היום, כדי למצוא אוכל מקומי ולבסס את החיבור למקום צריך לחפש ולהיות ערני. אנשים רצים לחומוס ולפלאפל כשרוצים את המקומיות, וכשחושבים על חו"ל מזמינים פיצה. אבל מה עם האוכל הביתי?
עם שפע המזון שניתן להשיג היום – השאלה היא רק במה לבחור. בחירה באוכל מקומי יוצרת קשר לבריאות, כי זה האוכל המתאים מבחינה גופנית, סביבתית ואקלימית; האוכל הנכון לבנות איתו הבסיס הקיומי.
זווית אחרת על הפרעות קשב וריכוז
אם הילדים אוכלים אוכל מכל קצוות העולם, מה הפלא שהם מתקשים להתחבר לכאן ועכשיו?