באותו בוקר, כמדי יום שני, הייתי בדרך מכיוון מרכז הארץ צפונה למושב היוגב, כדי לאסוף את הביצים מבית האריזה. הידיעות על גל הדקירות ועל המתיחות בסמוך לכפרים הערביים חלחלו לאוזני עוד קודם, ומתוך התחשבות במצב קיבלתי החלטה לשנות מסלול ולעקוף את ואדי ערה, משם אני נוסע בדרך כלל.
בכניסה לבית האריזה של הביצים יש רחבת העמסה ופריקה למשאיות, שצמודה למספר רציפי העמסה. הרחבה הייתה כמעט ריקה. נכנסתי עם הרכב עד למדרגות שעולות לתוך המבנה. על המדרגות ישבו באותה שעה כעשרה פועלים ערבים צעירים (כולל 3 בחורות), שסיימו את יום העבודה במקום וחיכו לרכב שייקח אותם חזרה הביתה. נראים בני 20-18 שנה. באים מהכפרים בסביבה. אני רואה אותם מדי שבוע אורזים את הביצים. מחליפים מבטים, אבל בלי להחליף מילים.
בעיתוי מקרי, בדיוק באותו רגע, הופיע על רציף ההעמסה בחור בדואי עמו יש לי הכרות ארוכה. מנהל ומפעיל, מאז שירש מאביו לפני מספר שנים, את אחת החנויות הוותיקות והמיוחדות בשוק האורגני, בישוב יודפת. במשך השנים אנחנו נפגשים לעתים במקומות שאוספים בהם סחורה. תמיד בשמחה. בדרך כלל אני עוזר לו להעמיס, כי יש כמות גדולה, ותוך כדי העמסה קצת מדברים. אדם חמוד במיוחד. שמחתי מאד לראותו, כי לא נפגשנו מאז האביב. הוא בדיוק בא לקראתי, חיבקתי אותו בחום, ותוך כדי זה נזכרתי בקובו, שישב באוטו מאחור וחיכה.
שאלתי אותו אם הוא מכיר את הפרי, וכשהוא התחיל לגמגם בתשובה, ניגשתי ובחרתי אחד, אבל לא היה לי באוטו סכין לחתוך את הפרי לשניים. שאלתי אותו אם יש לו סכין והוא סימן עם הראש לשלילה. אז פניתי לעבר המדרגות ושאלתי את הפועלים שישבו שם, אולי להם יש סכין? המבטים שלהם קפאו והפרצופים לבשו הבעה תמהה. עוד לא שמתי לב. לא קיבלתי תשובה חיובית והייתי צריך גם כפית אז שאלתי שוב: איפה יש פה מטבח? הם הצביעו על אחד החדרים הצמודים. ניגשתי פנימה, ראיתי כוסות, צלחות, מזלגות, כפות וכפיות. אבל לא היה שם סכין. זה היה ממש מעצבן. אספתי כפית אחת מהכיור ויצאתי שוב אל הפועלים הערבים. אמרתי להם: זה לא יכול להיות, חייב להיות פה איפשהו סכין, אני צריך לחתוך את הקובו. אבל הם המשיכו להתנהג מוזר, נזהרים לא לעשות תנועה פתאומית ולא אומרים דבר.
עד שאחת הבחורות קמה ממקומה והחלה לצעוד לעבר המטבח תוך כדי שהיא מסתירה פרץ צחוק מבויש. אז שאלתי: מדוע את צוחקת? בגלל שאתה לא מפחד מאיתנו, היא ענתה. רק אז נפל לי האסימון. התחלתי לצחוק במבוכה וגם הם התחילו לצחוק. האווירה השתנתה ואז נזכרתי בקובו וחזרתי על השאלה: אולי בכל זאת מישהו מכם יכול לעזור לי? אחד הבחורים שלף לבסוף מהכיס פלאייר רב-תכליתי, עם מלא אפשרויות, ומשך מתוכו משורית כזאת קטנה באורך של אצבע. הגשתי לו את הפרי ואמרתי "יאללה תחתוך" והוא ניסר אותו בקושי לשני חצאים. הקובו עדיין היה קר מהמקרר של "יבולי בר", דחפתי בחצי אחד כפית והגשתי לידידי הבדואי, ואחרי שהוא סיים, ניגשתי לפועלים על המדרגות והצעתי כמה פירות גם להם. הם ניסרו אותם עם המשורית והתחילו לטעום אחד אחרי השני. זה כמו סברס, אמרתי להם. אני חושב שהם טעמו רק בגלל הסיטואציה שנוצרה. אז אולי בסוף הקובו יביא את השלום בין העמים.