אותו בוקר יצאנו באיחור לכיוון הכפר. בגלל שמיהרנו, חשבתי לנעול את נעלי העבודה רק כשנגיע למטע כדי לחסוך את הזמן ביציאה ועליתי לאוטו עם גרביים וכפכפי אילת.
נעלי עבודה במסיק –
בגלל העבודה המאומצת על העצים ועל האדמה המשובצת אבנים במדרונות התלולים, השחיקה של הנעליים במסיק מאד גבוהה. זה בדרך כלל "תחנה אחרונה". אחרי המסיק כבר אין ברירה אלא להשליך את הנעליים לאשפה. אז באים למסיק עם הנעליים הכי ישנות שיש. אבל מה, את הנעליים של שנה שעברה מאד אהבתי ולא היה לי לב לזרוק לאשפה. למרות שהיו קרועות ובלויות השארתי אותם כל השנה על המדרגות ולמרבה הפלא מצבם לא הורע. חשבתי להוציא מהם עוד כמה ימי עבודה ולהתענג על התחושה של נעל ישנה ואהובה. אבל כשהגענו לחלקה שמתי לב שהנעליים לא באוטו. שכחתי אותן על המדרגות בכניסה.
שימו לב לשיפוע מעל הכפר ולשיפוע בתוך החלקה
"הרורבה" –
חלקת הזיתים הגבוהה ביותר בין השטחים שמסביב לפקיעין. מהשורה העליונה מסתכלים עין בעין בישוב חרשים, שנמצא על הרכס מהצד השני של הבקעה. החלקה נטועה על פני 10 טרסות בגובה מטר וחצי, לרוחב מדרון תלול, בשיפוע של 90 מעלות בקירוב. היא צופה על כל הבקעה, עד הרכס של מעלות וכפר ורדים מצד מערב. לא רק הכי תלולה וקשה לעבודה, גם הכי גדולה { 100 עצים} מהחלקות שבבעלות המשפחה. אחרי שעושים את "הרורבה" זה כאילו נגמר המסיק. כל החלקות האחרות עושים בריצה. יש מנהג בכפר שבאים לבקר בזמן המסיק, מביאים קפה או עוגה ועוזרים קצת עם העבודה כסימן של חברות ואחווה. ל"רורבה" אף אחד לא בא.
בגשם האחרון, מספר ימים לפני שהגענו לחלקה, אחד מרועי הבקר שמסתובבים על ההרים שמסביב לכפר, החליט באופן לא מקובל להוריד את העדר שלו דרך החלקה. בבוץ שהיה שם אחרי הגשם הפרות נקלעו למצוקה. בחיפוש אחרי דרך בין הטרסות הן עשו מריחה מכל הזיתים שהיו על הרצפה ותקעו אותם עמוק באדמה. למרות האבדה הקשה {20% מהיבול בחלקה הזאת} הדרוזים קיבלו את זה כסימן לכך שאלוהים רוצה לקצר את המסיק, שכן בכך רוב הז'ול נחסך {האיסוף של הזיתים שנפלו לפני המסיק}.
בלית ברירה, עליתי עם כפכפי אילת את שבע הטרסות מהחניה עד השורה שבה הצוות היה שקוע בעבודה. זה לא שיש לי בעיה לעבוד עם כפכפים. הן נדבקות אלי לרגלים לגמרי לא רע אפילו עם גרביים, אבל כבר על העץ הראשון כפכף אחת נקרעה.
המשכתי לעבוד עם גרביים וככל שעברו הדקות הלכה והבשילה התחושה שבעצם אין עם זה בעיה. שכן לפי העיקרון של "סבל בכוונה" הקושי הוא כלי לחידוד החוויה. ניתנה לי הזדמנות לעשות משהו באופן שונה וחסר תקדים ככל שהדעת נותנת. יחף על העץ? אפשר להאמין שכבר היה מישהו לפני, אבל עם גרביים? על זה עוד אף אחד לא שמע. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות.
די במפתיע, הדרוזים לא חוללו שערורייה. עפיפי אומנם מיהרה והציעה לי את הנעליים שלה {יש לה רגל גדולה} ואבו סברי הציע להביא נעלי עבודה מהחנות, אבל דחיתי את שניהם בנימוס. באותו רגע התבררה באופן סופי עובדה מדאיגה, שאבו סברי חותך מהמסיק כי הברכיים שלו גמורות. התברר שהוא לא יכול לעבוד בחלקה הזאת ושהוא משאיר אותנו עם עפיפי לבד. בגלל זה הוא הלך לחנות שלו ולא שב.
על אף שהשחירו מבוץ וממיץ של זיתים, הגרביים דווקא עשו את העבודה. פשוט התכסו בשכבה של בוץ ונהיו כמו כפפה לרגל. אפילו לא נקרעו תחת התנועה והחיכוך האינטנסיבי על ענפי העצים ועל הסלעים, בדרך הארוכה עם השקים של הזיתים מלמעלה למטה וחזרה. "קריעת תחת" זה לא מילה, גם למי שעושה את זה עם נעליים.
בסוף יום העבודה יש תמיד ארוחה אצל הדרוזים. נוסעים הביתה ויושבים ביחד לשולחן ואוכלים את מה שעפיפי מכינה. רק כשהגענו לבית התחלתי להרגיש שהולכת ואובדת לי התחושה בכפות הרגליים. לא יכולתי לעמוד או לזוז ונשכבתי על הרצפה לתפוס איזו תנומה. לא יכולתי לחשוב על אוכל. עפיפי שהייתה בוודאי עוד יותר עייפה ממני, הניפה כרית מהספה ודחפה אותה תחת ראשי. אחרי זה הלכה והביאה מזרון דק, אילצה אותי להתגלגל על הצד ושטחה אותו מתחתי ואז הלכה והביאה שמיכה ופרשה אותה מעלי. לא הצלחתי להירדם. התרגשתי מהחום שהקרינה.
אחרי יום עבודה כזה הכל הולך ישר למכונת הכביסה. שלחנו גם את הגרביים לתת להם צ'אנס אבל היינו קטני אמונה. יצאו לבנות ויפות יותר משהיו כשהיו חדשות. גם להן זה עשה טוב. כאילו יש קסם במסיק.