החציל הוורוד הראה את עצמו לראשונה לפני כשנתיים. תחילה הופיע בכמות קטנה ובביישנות. יפה באופן מהפנט. יותר מדי, כאילו מפלסטיק. לפי הצורה נראה בבירור שזה חציל חממה שמיועד ליצוא. כי כאן זה לא ירק מוכר.
יחד איתו, אך בכמות גדולה, הגיע לשוק עוד חציל בצבע "סגול עמוק", אפילו יותר פסיכדלי. שני הזנים נמכרו באיטיות מפליגה, תחת אותו ש מסחרי: "חציל אסייאתי".
בראשית החורף השנה רק החציל הוורוד הגיע לשוק. השם נשאר כמו בשנה שעברה.
עניין השם של הזן עולה כל פעם שמופיע משהו חדש. כי אנחנו רוצים להבין מה הדבר הזה, מאיפה הוא בא ובמה הוא מיוחד?
לא ברור מי קובע שם. האם זה חברות הזרעים, יצרני השתילים, אנשי השיווק, או גורם אחר? זאת תופעה שחזרת על עצמה. בכל מקרה יוצא שתוקעים איזה שם ומריצים אותו ברשימות, אבל אם לשם אין קשר למקור של הזן, זה סתם להפיץ מידע מופרך, בלי יחס אמיתי לחשיבות המקור של האוכל ובלי יחס לסקרנות של הצרכן. זה ענין שלא נלקח מספיק ברצינות בארץ.
אם השם עוזר במכירות, לפחות אפשר לראות את ההיגיון העסקי, אבל זה לא זה ולא זה.
במקרה של החציל הוורוד, זה חפיפניקיות וחוסר מקצועיות ברמת השיווק, שמבזבזות את הפוטנציאל השיווקי ומעמידות את המגדל ואת המשווק באור מגוחך.
ממש השבוע, באורח פלא, הגיע לידינו מאוסטרליה קטלוג סחורות ואביזרים לגינון.
ניגשתי כמובן למדור האהוב עלינו בחוברות כאלה, מדור נרחב המוקדש לזרעים של ירקות. בעודי בוחן בשקיקה את מגוון הזנים המוצגים למכירה, נתקלו עיניי בתמונה של החציל הוורוד. המשכתי לקרוא באותיות הקטנות את פרטי הזן, ורבה הייתה הפתעתי לגלות שהחציל הזה בכלל מקורו ביוון.
היוונים קוראים לו "צאקוניקי". זהו חציל בגודל בינוני, עם "בשר" לבן מתקתק, שבזכותו הוא משמש למילוי תבשיל המוסקה המסורתי. איך אפשר לפספס כזה מידע?
הנה דוגמא לפוטנציאל שיווקי שיורד לטמיון, בגלל שלא טורחים לברר את המקור. בחוברת האוסטרלית הפוטנציאל הזה דווקא מנוצל בצורה ראויה.
גם כבעלי חנות אורגנית ובעיקר כצרכנים עם אהבה גדולה לבישול, למידע כזה יש ערך עצום וחבל. כי עם רקע ומסורת יוונית, עם שם כזה, עם מראה כזה מושלם ועם ניחוח של מוסקה בתנור, מי יכול להגיד לחציל הזה לא?