את ערב ראש השנה תכננו הפעם לבלות בתערוכת אקספו העולמית.
התערוכה מתקיימת השנה במילנו ומתמקדת בתחום המזון. חיכינו לזה שלוש שנים ועשינו בילד-אפ למופת כדי לבוא מוכנים. עם ביקורים בשתי תערוכות מרכזיות בתחום האורגני. זה היה אמור להיות שיא התוכנית, שיא ההתרגשות.
כל מה שיתואר להלן זה החוויה הפרטית שלנו, ויכול מאד להיות שמישהו אחר חווה או יחווה את זה אחרת.
את הדרך אל המטרו שמוביל לתערוכה עשינו כמעט בריצה, ומהר מאד התברר שזה לא היה בחכמה, כי למי שיורד מהרכבת מחכה הליכה של איזה 20 דקות עד לשער הכניסה למתחם התערוכה. לא ברור מה חשבו המארגנים. שיירות של אנשים צועדים את המרחק ומזיעים את הנשמה, בימים החמים של הקיץ.
אבל זה רק קצה הסיפור. כשאמרו "יבואו 20 מיליון מבקרים" זה נשמע הרבה אבל פרוס על פני חצי שנה, חשבנו יהיה קצת צפוף אולי, אבל זה נראה כמו 20 מיליון ביום אחד!!
השטח של המתחם הוא מרחב עצום של מבנים וביתנים מעוצבים, המסודרים בצפיפות לצידי שדרה מרכזית רחבה, ואין אפילו טיפה מקום. התורים משתרכים מהכניסות מסביב למבנים, ואנשים פשוט מחכים. זה משהו לא ייאמן. אנחנו כנראה אנשים עם הרבה אגו ואין לנו סבלנות בכלל. התורים נמשכים שעות ארוכות ולא מתקדמים. בכניסה לביתן של יפן עומד שעון ומראה שההמתנה בתור תימשך שלוש שעות. אז בסדר, אולי יפן זה הגיוני, גרמניה (4 שעות), מדינות חזקות ויצרניות, אבל מה יש לחכות שעתיים להיכנס לביתן של סודן? מה כבר יש לראות בסודן? זה פשוט אין לאנשים לאן לפנות אז נתקעים איפה שהוא בתור. אולי יתמזל המזל. כולם מחכים ומחכים. ולא רק לביתני התצוגה אי אפשר להגיע, גם לדוכני המזון הרבים שמפוזרים בכל מקום. אין סוג מזון מכל העולם שלא מוגש בתערוכה באיזה מזנון, אבל אי אפשר להגיע לאף אחד בלי לעמוד שעה בתור לפחות. זה מה שאנשים עושים. אחד עומד בתור והשני הולך לעמוד בתור לאוכל. זה בלתי נתפס. עם כל הכבוד לתכנון ולהשקעה ולעניין שיש בכל ביתן ובכל מדינה – להמתין שעות, לא לראות ולא לאכול אז מה רוצים מאיתנו? יואו איזה תסכול.
רק בקצה השטח, בסוף המתחם איפה שנמצא "פארק המגוון אקולוגי" שמרכז אליו את כל התחום האורגני, רק שם יש פתאום קצת אוויר. פתאום פחות אנשים, ואפשר למצוא איזה כיסא או פינה לנוח. רצינו סוף סוף לנשום, אבל כשרואים איפה נמצא הרוב הגדול של הציבור, מבינים את המקום שלנו. עוד פנס בפרצוף. זה מה זה מבאס אבל עם כל הכבוד לאגו, גם פנס בפרצוף צריך לדעת לקבל עם חיוך ופשוט להודות בטעות. תערוכת אקספו הייתה נפילה. חוזרים עם הזנב בין הרגליים